החלטה בתיק בש"א 7384/07

        בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין

        המבקשת פנתה בבקשה להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), מיום 6/3/07, עד למתן פסק דין בערעור שהוגש מטעם המבקשת.

1.     המבקשת הנה הבעלים של מחצבה ומפעל לאספלט הנמצאת בסמוך לכביש חיזמה - יריחו, זאת מכח הסכם הרשאה שבין המבקשת לבין מינהל מקרקעי ישראל. המחצבה הוקמה בשנת 1981 והיא נמצאת במרחק של כ - 100 מטרים מהכביש הנ"ל. דרך הגישה למחצבה עוברת בשטח פרטי, חלקה 59. הזכויות באותה חלקה  הנן של המשיבים. לטענת המבקשת, לא היה ידוע לה בעת תחילת פעילותה של המחצבה, כי כביש הגישה נסלל בשטח פרטי. המבקשת אינה חולקת על כך שכל השטחים המקיפים את המחצבה הנם בבעלות פרטית ועל כן אין ביכולתה לסלול דרך חלופית. בנוסף, מחזיקה המבקשת בשטח של כדונם משטחי המשיבים, לצורכי איחסון, וכן נעשה שימוש נוסף בחלקה הכולל, כך נטען, "ערימות פסולת חציבה וחצץ".

2.     פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן כשבע שנים מיום שהמשיבים הגישו תביעתם לבית המשפט קמא, לאחר שהמבקשת לא התייצבה לדיון שנקבע. בית המשפט קיבל, לפיכך, את התביעה והורה על סילוק ידה של המבקשת מהחלקה נשוא המחלוקת. בקשת המבקשת לבית המשפט קמא לביטול פסק הדין נדחתה, כמו גם בקשתה לעיכוב ביצוע.

3.     המבקשת נימקה את בקשתה, בין היתר, בכך שייגרם לה נזק רב במידה שביצוע פסק הדין לא יעוכב, שכן מועסקים על ידה 55 עובדים המוצאים במחצבה את מקור פרנסתם, וללא אפשרות  מעבר, לא ניתן יהא לתפעל את המחצבה, עובדה שתגרור  בעקבותיה הפרת חוזים והתחייבויות אותם נטלה המבקשת על עצמה. מנגד, כך נטען, לא ייגרם למשיבים כל נזק שכן אין מדובר בקרקע חקלאית או כזו שניתן היה לעשות בה שימוש.

4.     התנאים אשר יש בכוחם להביא לעיכוב ביצוע של פסק הדין הנם שניים: האחד - הקושי להשיב המצב לקדמותו במידה שהערעור יתקבל או שהנזק לא יהא ניתן לתיקון, והשני - בחינת סיכויי הערעור. לצורך כך, ניתן גם לערוך מאזן נזקים העלולים להיגרם לשני הצדדים. לעניין התנאי הראשון, נראה כי אין מדובר בסיטואציה לפיה במידה שערעור המבקשת יתקבל, היא תימצא במצב בו לא ניתן יהא להשיב את הגלגל אחרונית. באשר לסיכויי הערעור, אף שפסק הדין ניתן בהעדר התייצבות, שאז אולי ניתן להקל עם המבקשת, הלכה למעשה לא נשמע מפי המבקשת כל נימוק לגופו של עניין באשר להעדר זכויותיה בחלקה, פרט לשימוש הרצוף הנעשה מאז אמצע שנות השמונים. בנקודה זו יש להדגיש כי המשיבים לא קפאו על שמריהם: תובענה שהוגשה על ידי המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים לתשלום דמי שימוש ראויים,להשבה ולפיצויים, התקבלה בשנת 1997, תוך שבית המשפט ציין בפסק דינו כי המבקשת "רומסת ברגל גאה את  זכויות המשיבים" (ר' החלטת בית המשפט קמא בבש"א 5886/04 מיום 14/12/06, בקשה לצירוף תובעים). ערעורה של המבקשת לבית המשפט העליון נדחה בשנת 1999. בנוסף, הוגשה התובענה נשוא החלטת בית המשפט קמא, לסילוק ידה של המבקשת. כאמור, התובענה הוגשה עוד בשנת 2000 ומטעמים שונים,  טרם התקיים דיון בבקשת המבקשת למתן רשות להגן.

5.     הנה-כי-כן, המבקשת לא נקלעה לסיטואציה בה היא מצוייה עתה לפתע פתאום ובהפתעה מוחלטת. המבקשת מודעת מזה שנים רבות לזכויות המשיבים בחלקה, זכויות אשר גם המבקשת, כאמור, אינה מתכחשת להן. כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור אין בו לעכב ביצועו של פסק דין וכאמור, סיכויי הערעור ושאלת מאזן הנזקים והנוחות הם העומדים במרכז השיקולים שעה שנדונה בקשה ממין זה, ואלה אינם נוטים לטובת המבקשת. 

        כהערת אגב ייאמר כי ההחלטה בדבר דחיית עיכוב ביצוע פסק הדין ניתנה על ידי בית המשפט קמא עוד ביום 17/9/07 והבקשה נשוא החלטה זו הוגשה אך ביום 23/10/07. יש בכך לרמוז כי לרשות המבקשת עומדת, ככל הנראה, אופציה חלופית למעבר.

        בנסיבות אלה, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עו"ד בסך  10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ח (6 בנובמבר 2007) במעמד הצדדים

קלדנית: רחל אמויאל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: